החלטה בתיק רע"א 2977/13

1.       מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב  בע"א 6867-04-13 (כב' השופטת י' שבח), בגדרה נדחתה בקשת עיכוב ביצוע של פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת"א 21083-02-10 (כב' השופט י' קורן) שהורה על פינוי המבקש מהדירה שבמחלוקת. בד בבד, הגיש המבקש בקשה לעכב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי עד להכרעה בבקשה לרשות ערעור. בהחלטתי מיום 25.04.13 נעתרתי לבקשת המבקש לעכב ביצוע במעמד צד אחד עד ליום 30.5.13. הצדדים הודיעו כי הם מסכימים להאריך את עיכוב הביצוע הארעי עד ליום 07.07.13.

2.       במוקד הבקשה עומדת חלקת מקרקעין בכפר ענא שבעיר אור יהודה, המוכרת כחלקה 8 בגוש 6511 ומשתרעת על כ-1,784 מ"ר. החלקה בבעלות המדינה באמצעות מנהל מקרקעי ישראל - הוא המשיב (להלן: המינהל). בשנת 1985 שכר המבקש - מר סעיד משיח - מחברת עמידר דירת מגורים בת ארבעה חדרים שנמצאת בשטח החלקה (להלן: הדירה). חוזה השכירות נחתם לתקופה של 7 חודשים. אין מחלוקת כי במועד שאינו ידוע, תפס המבקש חזקה במקרקעין הסמוכים לדירה ועד היום הוא מחזיק בהם.

          בשנת 2010 הגיש המינהל תביעה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו לסילוק ידו של המבקש מהדירה ומהמקרקעין הסמוכים. המבקש טען לזכות דיירות מוגנת בדירה מכוח חוזה השכירות שנכרת מול עמידר בשנת 1985. ביחס למקרקעין הסמוכים טען שהוא בעל מעמד של "בר רשות" בהם. עוד טען המבקש כי פינויו מהמקרקעין ללא תשלום פיצויים בסכום העולה על הפיצויים שקיבלו מפונים אחרים באזור - לנוכח גודל החלקה - נגוע באפליה שלא כדין.

בית משפט השלום קיבל את תביעת המינהל במלואה. ראשית, משלא הביא המבקש כל ראיה להוכיח שהדירה הושכרה בדמי מפתח, נקבע שלא הוכח כי השכירות בדירה מוגנת על פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972. גם לו היה המבקש דייר מוגן, קבע בית משפט השלום, קמה למשיב עילה לתבוע את פינוי המבקש מאחר שאינו מתגורר בדירה אלא משתמש בה לצרכים עסקיים. בכך הפר המבקש את חוזה השכירות וזכאי המינהל לבטל את החוזה. שנית, אשר למקרקעין הסמוכים לדירה, בית משפט השלום מצא כי המבקש לא הוכיח שעומדת לו זכות של בר רשות. זאת בפרט על רקע הרישום המפורש בחוזה השכירות משנת 1985 כי המושכר אינו כולל את השטח שסביב לדירה. עוד ציין בית משפט השלום כי לכל היותר המבקש בעל רשות שימוש חינם במקרקעי ציבור - שהיא אינה בלתי הדירה. רשות זו באה אל קיצה עם מתן הודעה מצד המשיב שמעוניין בסילוק ידו של המבקש מהמקרקעין. לבסוף נקבע שעל פי הדין המבקש אינו זכאי לפיצויים ולכן אין להתנות בכך את פינויו מהחלקה. על כן, בית משפט השלום הורה על פינוי המבקש מהמקרקעין עד ליום 20.03.13.

          המבקש הגיש לבית המשפט השלום בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, שנדחתה על הסף. בקשת עיכוב ביצוע שהוגשה לצד הערעור על פסק הדין לבית משפט המחוזי  נדחתה אף היא. בבקשתו לפני בית המשפט המחוזי טען המבקש כי באמתחתו ראיה חדשה המוכיחה על תשלום דמי מפתח בגין שכירת הדירה - שעשויה להוכיח את זכותו לדיירות מוגנת בדירה. נפסק כי בנסיבות לפיהן הוכח שהמבקש אינו מתגורר בדירה אלא עושה בה שימוש עזר לעסק המסעדה המצוי בסמוך, אין מקום לעכב את ביצוע פסק דין. עוד נקבע כי הנזק שיגרם למבקש אינו בלתי הפיך שכן ככל שהמבקש יזכה בערעור הוא יהיה זכאי לפיצוי כספי. מכאן הבקשה ליתן רשות ערעור שלפניי.

3.       לטענת המבקש, סיכויי ערעורו גבוהים המה שכן קביעותיו של בית משפט השלום מוטעות. המבקש חוזר על טענותיו לפני הערכאות: שגה בית משפט השלום כשדחה את זכותו לדיירות מוגנת שכן על פי הראיות שהיו מונחות לפניו המבקש רכש את זכויותיו בדירה בדמי מפתח. דברים אלה מתחזקים לדבריו באמצעות ראייה נוספת שהיא קבלה לתשלום דמי מפתח שנמצאה רק לאחר מתן פסק דינו של בית משפט השלום. עוד טוען המבקש כי בניגוד לקביעת בית משפט השלום, הוא מתגורר בדירה ברציפות למשך 27 שנים ולכן לא הפר את חוזה השכירות. באשר למאזן הנוחות גורס המבקש שיגרם לו נזק חמור ובלתי הפיך אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין. זאת מאחר שעסקינן בדירת מגוריו של המבקש, ולטענתו המינהל נוהג להרוס את הנכסים לאחר תפישת החזקה בהם. כמו כן מדגיש המבקש כי זכויות המינהל לא תפגענה אם יינתן עיכוב ביצוע היות והתכנית לפיתוח המתחם בו מצויים הדירה והמקרקעין מסביבה לא תיושם בטווח המיידי שכן אין עדיין היתר בניה או אף תכניות מאושרות למתחם. בבקשתו, מתחייב המבקש לפנות את המקרקעין עם קבלת היתר בניה.

          נתבקשה ונתקבלה תגובת המינהל. לעמדתו דין בקשת רשות הערעור להידחות הן מן הטעם שהבקשה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" והן לגופו של עניין. לעמדת המינהל, פסק דינו של בית משפט השלום מנומק היטב במישור העובדתי ובמישור המשפטי ולכן סיכויי הערעור של המבקש נמוכים. בנוסף טוען המינהל שאף מאזן הנוחות נוטה לכיוונו. המבקש פלש שלא כדין לחלקה בבעלות המינהל והוא משתמש בה מזה כ-25 שנים. אילו יעוכב ביצוע הפינוי, הדבר ימנע את פיתוח המקרקעין באזור. מנגד, לא יגרם למבקש נזק בלתי הפיך היות והוכח שהמבקש אינו מתגורר בדירה אלא בבית מגורים אחר באותה עיר. לעמדת המינהל, עניינו העיקרי של המבקש הוא בקבלת פיצוי בגין סילוקו מן החלקה.

4.       בבקשה שלפניי מבוקש להורות על ביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי ובהתאם על עיכוב ביצוע פסק הדין של בית משפט השלום עד להכרעה בערעור בבית המשפט המחוזי. הכלל המעוגן בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הוא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין. המבקש לעכב פסק דין נדרש להוכיח כי סיכויי ערעורו טובים ושמאזן הנוחות בין הצדדים נוטה לטובתו. בענייננו, תוקף המבקש את קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום בנוגע לזכותו בדירה ובמקרקעין הסמוכים לה. אמנם, לא ניתן לשלול שהראייה החדשה שמעידה לעמדת המבקש כי שילם דמי מפתח בעלת משקל. עם זאת, בית משפט המחוזי בהחלטתו ציין כי אף אם המבקש היה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר, הרי שנקבע בבית משפט השלום שהוא הפר את החוזה כשלא השתמש בדירה למגורים. בעיקרו של דבר, טענות המבקש בערעור מתמקדות בקביעה זו.

בית משפט השלום קבע כי המבקש השתמש בדירה לצורך עסקיו ולא למגורים. זאת לאחר עיון בדו"ח חוקר מטעם המינהל, אשר עלה בקנה אחד עם העובדה שכתובת מגורים אחרת רשומה בתעודת הזהות של המבקש. כמו כן, בעדותו של המבקש הוא הודה בשפה רפה כי הוא משתמש בסביבת הדירה לצורך אחסון פריטים עבור עסקו; אף בטיעוניו בבקשה שלפניי הדגיש המבקש את הנזק החמור שיגרם לעסק ולהצלחתו אם לא יוכל לשהות בדירה הצמודה אליו. המדובר אפוא במסקנה עובדתית של הערכאה המבררת המעוגנת בקביעות מהימנות. קו הערעור של המבקש התוקף אותה - משפיע על סיכויי הערעור. ביסוד הנטייה להיעתר לבקשות עיכוב ביצוע במקרה של דירת מגורים עומד ההיבט האישי שמבחין דירת מגורים מנכסים אחרים. דהיינו, הקושי הכרוך בפינוי דיירים מהבית בו מתגוררים והשבת המצב לקדמותו אם הערעור העיקרי יצליח הוא המטה את הכף לטובת עיכוב ביצוע הפינוי (רע"א 8552/10 שני נ' בנק מזרחי טפחות (23.12.10)). בענייננו המבקש ומשפחתו מתגוררים בכתובת אחרת שמשמשת כבית המגורים. על כן, ובהינתן קביעתו של בית משפט השלום לגבי השימוש בדירה, אין מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לכיוון המבקש.

אשר למקרקעין הסמוכים לדירה, המבקש טוען כי ניתנה לו רשות להשתמש ב"חצר הסמוכה לדירה", אשר המינהל לא דרש את הפסקתה. עם זאת, מקובל עליי הלך ניתוחו של בית המשפט המחוזי, לפיו אפילו אם ניתנה למבקש רשות במקרקעי הציבור הסמוכים לדירה כתוצאה משתיקת המינהל משך עשרות שנים, רשות זו בת-ביטול, בין היתר על-ידי הגשת תביעה לסילוק יד (השוו: רע"א 10346/06 לילי ארז נ' מדינת ישראל (12.06.07)). אין מחלוקת בין הצדדים כי החזקתו של המבקש נולדה שלא כדין. המבקש השתלט על מקרקעי ציבור בגודל של כמעט 2 דונמים למשך תקופה של מעל שני עשורים. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הראייה החדשה אינה מתייחסת אף לשיטת המבקש למקרקעין הסמוכים לדירה. כעולה מכל האמור, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי. יצוין כי הן בית משפט השלום והן בית משפט המחוזי דחו את בקשות עיכוב הביצוע. עסקינן בבקשה למתן רשות ערעור. בתי משפט קמא בחנו את העניין לגופו על פי הזיקה הפרטנית של המבקש לנכס. מסקנותיהם בדחיית העיכוב מבוססות על אמות המידה המשפטיות ועל העובדות הקונקרטיות של המקרה.

5.       הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. על פי הסכמת הצדדים, עיכוב הביצוע יוארך עד ליום 7.7.13.

          ניתנה היום, ‏כ"ה תמוז תשע"ג (03.07.13).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    עש

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: